מחכים לגודו

71 הנראה, אלו אדון ועבד הקשור אליו בחבל . בעוד הם ממשיכים בדרכם, הנוודים ממשיכים בציפייתם . מיהו גודו ? האל ? הגואל ? ואולי עצם הציפייה לגאולה היא גודו ? שהרי כל יצור אנוש מצפה למשהו שיתרחש . שיתחדש . שישנה את חייו . אבל החיים ימשיכו להיות כלא סוגר טעון בדידות . פודזו ולאקי ישובו במערכה השנייה למופע זמני מול הנוודים, ודבר לא השתנה אלא רק נעשה גרוע יותר : גופם דועך . האחד עיוור והשני אילם . "האוויר טעון בצעקותינו", אומר ולאדימיר ( דידי ) , אך "ההרגל הוא מעצור כביר" . ההרגל אוטם את האדם מלהקשיב לזולתו . אוטם את יכולת המחשבה, אוטם את רצון ההתמרדות ( בעקבות גמזו, 68 . 12 . 27 הארץ , ויורם קניוק, דבר 68 . 4 . 27 ) . בקט כתב את מחכים לגודו בסוף שנות ה- 40 בפריז, אבל המחזה הועלה בבימוי רוז'ה באלאן רק ב- ,1952 בתיאטרון פריזאי במונפרנס . כשנשאל בקט מיהו גודו ענה : "אילו הייתי יודע מי הוא גודו, הייתי אומר זאת" . המחזה קצר הצלחה מיידית, ועד מהרה הוכר כיצירת מופת, תורגם ל- 25 שפות, הוצג על בימות בכל רחבי העולם וזכה לאלפי מאמרי ביקורת וניתוחי משמעות . קנת טיינן ( Kenneth Tynan ) מחשובי המבקרים באנג...  אל הספר