כל אמנות היא על הנכבה, שיחה עם עפר כהנא ושירלי וגנר

184 הצייר הוא מרגל הארבעים ובמהלך שנות החמישים, התקבלה כאן באופן אוניברסלי כמעט . הסגנון הזה, עם הכתמים האקוורליים הרגישים שלו, היה כל כך אהוב שיכולת לראות אותו בכל מקום, מאולמות המוזיאונים ועד לקירות הבתים . אם היה סגנון קאנוני לאמנות הישראלית, ככה הוא נראה . ובמונחים יותר ביקורתיים, אם היה “משטר ראייה״ מובהק של האידיאולוגיה הציונית, הרי זה משטר הראייה של ההפשטה הלירית . הטענה הזאת אולי קשה לעיכול למי שהתחנך על ברכי סיפר-העל של האמנות הישראלית, שלפיו האמנים הפוליטיים היו אמני הריאליזם הסוציאליסטי שציירו על קירות חדרי האוכל של קיבוציהם והקימו אנדרטאות הרואיות פה ושם ברחבי הארץ, ואילו זריצקי ושטרייכמן וסטימצקי לא היו פוליטיים, אלא “סתם״ ציירים טובים שעסקו, ברוח המודרניזם המאוחר, בערכים הטהורים של האסתטיקה המופשטת . הטענה שלי מציעה דרך אחרת לחשוב על ההיסטוריה של האמנות הישראלית : דווקא אמני “אופקים חדשים״, המופשטים והאוניברסליים בהצהרותיהם ובתפיסתם העצמית, הם הם האמנים המגויסים האפקטיביים ביותר בשירות הציונות . דווקא האמנות המעודנת והרפלקסיבית הזאת היא שאִפשרה את ההכחשה של הנכבה הפלסטיני...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד