63 שער ראשון בתוכו את הסתירות המוכרות לו מחייו : בין החושים לתודעה, בין האובייקטיבי לסובייקטיבי, בין המעשה הפרטי לפרשנות הקולקטיבית . דווקא בשל “פיגורו״ הטכנולוגי ובשל ידניותו, הציור מציע דימוי שהוא לעולם אינו סגור, אינו סטאטי . הציור, לעומת הצילום, מציע תמיד את הרגע שיהיה : הרגע הדינמי של הראייה . משום כך הציור חי וקיים . הצייר מותח פרמטר חדש סביב הפרשנות, סביב ההרמנויטיקה המפרקת את הציור, ומשם הוא צופה אל עבר הפרשנות . תודעת הביקורת של מדיום הציור היא חלק בלתי נפרד מנושא הציור היום . בואו נחשוב לרגע על הראייה עצמה . המחקר הקוגניטיבי- פסיכולוגי, ואחריו גם המחקר הביולוגי, מראים שהראייה היא דינמית, תהליך בלתי פוסק של פרשנות . כבר הרשתית מתחילה לפרש את האור הנכנס דרך עדשת העין, והמוח ממשיך ביתר שאת . המוח אינו פסיבי, יש לו ציפיות . הוא משווה בין המידע שנכנס לבין המידע הטמון בו . המידע הטמון בו הנו פיזיולוגי, במובן של תבניות תפיסה מובְנות, ותרבותי, במובן של הצטברות מתמשכת של זיכרון אישי וקולקטיבי האגור בתאי המוח . כשאנו אומרים “לצייר את הנראה״, מהו אותו “נראה״ שמדובר בו ? אנחנו רואים דרך ...
אל הספר