רודי לרמנס 416 הסובייקט כשיטת פעולה ומערכת צפייה מרובדת גם יחד, וכך מערערת בפועל את הסמנטיקה ההומניסטית המסורתית של גוף מול מחשבה . עם זאת, ה“אותי“ אינו רק “אני“ המופיע סלקטיבית כאובייקט הנתפס של הידע הגופני או של הרפלקסיה העצמית המודעת . בזכות תהליכי הזדהות, צפיות עצמיות מתבצעות לעתים קרובות בזיקה לצפיות של אחרים : מביטים בעצמי כמו שאחרים עשו זאת — “מאמצים את היחס של האחר“ ( מיד ) . בניסיון לספק מובן לפעולות שלהם, רקדנים למעשה מצטטים לעתים קרובות במובלע את נקודות המבט של מורים קודמים, מנסחים מחדש הערות של מבצעים וכוריאוגרפים שעבדו עמם או מגוונים פרשנויות שונות של אחרים בעלי משמעות . יש גם ה“אחר הגדול“ של השפה והשיח, הפוטנציאל העצום והמשותף קולקטיבית של מילים, קטגוריות והבדלות, העומד בצורה מבנית בבסיס התצפיות העצמיות בדרכים שלרוב נסתרות מן העין . אפילו רקדן הסולו אפוא לעולם אינו לבדו בסטודיו : בפעולת ההפרדה של “אני“ מ“אותי“ פועלים בדרך כלל “אנחנו“ מרובים ורב – קוליים, או סדרה של אחרים כלליים . הרקדן המבצע רפלקסיה עצמית אינו מונאדה הנעדרת כל תלות חיצונית, כי אם מערכת צפייה שעברה חִבְרוּ...
אל הספר