רודי לרמנס 192 קיים, ומביא אותו לכלל קיום [ . . . ] כשאנו מדברים על ‘חיים׳, יש להבין שכוונתנו אינה לחיים המוכרים לנו מפני השטח העובדתיים, כי אם למרכז השברירי, המשתנה תמידית, שצורות לעולם אינן משיגות,“ כותב ארטו בסיום מאמרו “התיאטרון ותרבות“, המשמש הקדמה ל ת י א ט ר ו ן ו כ פ י ל ו . עם דגשים שונים, מייסדי המחול המודרני, כדוגמת איזדורה דנקן, רדפו אחר אידיאל זהה של אמנות מופע חיונית העומד בבסיס מסורת התיאטרון המודרנית של “ביטול הייצוג“ . בזכות תנועות טבעיות כביכול, הנובעות מפוטנציאל נוכח תמידית, טרנס – היסטורי, של תנועה נעדרת מלאכותיות, יוכל המחול להיעשות שיר הלל מפואר לכוחות החיים שאי – אפשר לדכאם . המחול מהסוג החדש הזה לא יעסוק בחיים, אלא יבטאם ישירות, ללא כל תיווך סימבולי או אליבי נרטיבי . במציאות, הציגו המופעים של דנקן ושל שאר חסידי המחול המודרני תפיסה מובחנת של חיים, המתבססת ברובה על הפרימיטיביזם ועל פנטזיית הפרא האציל שלו . ייצוגים חברתיים – תרבותיים של חיים ממסגרים כל ניסיון ל“ביטול הייצוג“, אולם החלום שהבמה תוכל להפוך למרחב מלא חיים ממשיכה להקסים אמנים ותיאורטיקנים ( וכנראה גם חל...
אל הספר