218 | דנית בר שאִתם ניתן לקיים מערכות יחסים של אמון, אהבה, כבוד ויראה לאנושיות הרגישה והמשותפת . הציפייה למישהו — הורה , חבר , בן זוג , ילד או מטפל — שירים ויחבק , אופיינית לכל הילדים המורעלים הבוגרים שפגשתי . תחושת האין-אונות חוזרת פעם אחר פעם . תחושה שמשולבים בה רגשות חונקים של כעס ועלבון , יחד עם עייפות וריקנות פנימית , חולשה ואבדן תקווה . "עכשיו אני באמת לבד," אמרה בדמעות אישה כבת 70 שהתאלמנה לפני זמן קצר . "כל חיי הייתי זקוקה למישהו שיראה אותי ויהיה אתי . הוריי לא היו כאלה ולא שני הבעלים שלי . לא במקרה בחרתי בבעלים מרעילים . זה מה שהיכרתי . אנשים שאני צריכה להבין אותם, כמו את הוריי, אבל אף פעם לא הבינו אותי . כעת אין לי יותר למה לצפות, אבל גם אין לי כוח לעצמי . בכולם טיפלתי, עבור עצמי אין לי כוחות . " "סוף השבוע מגיע ואצלי בפנים סוף העולם . " כתבה צעירה . "אני במבוי סתום . רק העיניים של אימא שלי נדלקות בתוכי שוב והן מראות לי את האפלה . " כל המורעלים שפגשתי סבלו בראשית הטיפול מחוסר אמון בכוחם להיות הורים לעצמם, ביכולתם לעזור לעצמם לחזור לחיים . לחיות . לחיות טוב . מדובר לא רק בתחוש...
אל הספר