72 | דנית בר שלי . בעיניה זה היה אקזוטי והיא נהגה לומר שיש לי פרווה על זרועותיי ועל רגליי בגלל 'הגנים הפולנים שלי' . . . לדבריה, כשהתבגרתי הייתי יותר נשית ממנה . היא העירה לי שרגליי נעשו ארוכות יותר והחזה שלי שופע משלה . אבל לא הייתה זו מחמאה, כיוון שכהגדרתה הפכתי להיות אישה מפתה, זולה, שגברים מסתכלים עליה, בניגוד להיותי בת למשפחה הגונה . כך קרה ששמלה שקניתי יחד אִתה הפכה בעיניה ל'שמלה צוענית' שכבר לא החמיאה לי . בהזדמנות אחרת הגיבה לשמלה שקיבלתי מחברה 'אבא שלך יאהב את זה, הוא אוהב נשים בשמלות' ואת החצאית השמרנית ביותר שלי, שקניתי לדרישתה כיוון שהסתירה את הברכיים העקומות שלי, נהגה לכנות 'חצאית מיני' . . . פעמים רבות חשבתי איך אני יכולה לצפות למחמאה, איך אני יכולה לצפות מאִמי או מכל אדם אחר, שיאמרו לי שאני נראית טוב . אולי אינני נראית טוב בכלל, אז למה לי לצפות למחמאה ? והאם אני כל כך רדודה לחשוב שלהיות יפָה זה חשוב ? ילדים מורעלים תופשים לעתים את חוויית האֵם כחוויה מופשטת כמעט . על פי רוב הקריאה לאימא אינה מבטאת קריאה לאימא שלהם אלא זעקה פנימית ללא כתובת . בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי ...
אל הספר