הניתוח האיקונוגרפי, אשר התבסס על השוואה בין הציורים שעל החפצים המאגיים לבין סוגי אמנות אחרים במרחב הגאוגרפי והכרונולוגי הקרוב, לימד אותנו בראש וראשונה שהאמנות המאגית, בהיותה חלק מתרבות הזמן והמקום שבהם נוצרה, אינה מעידה על דמיונם של יוצריה אלא משקפת תרבות של שאילת מוטיבים ומוסכמות אמנותיות שהייתה קיימת בעת העתיקה . בכל הנוגע לקערות אנו רואים שהאמנות היהודית, כמו הספרות היהודית, לא הייתה מנותקת מהסביבה שבה התפתחה, ושהיא הושפעה ממסורות מסופוטמיות קדומות וממסורות איראניות בנות זמנה . לעומת זאת עיטורי לוחות המראה והצלמיות נעשו בהשראת האמנות ההלניסטית והנוצרית אשר נפוצה בארץ - ישראל ובסוריה בשלהי העת העתיקה . הציורים מהווים אם כן תערובת של מסורות מקומיות, ספרותיות או אמנותיות, ומסורות שעברו בעל פה, ובכך הם מחזקים את ההנחה שהיהדות לא הייתה מנותקת מסביבתה אלא מעורה בה היטב . בחקר ההיבטים החזותיים של המאגיה במאות השלישית עד השישית לסה"נ ובחקר הקשר שלהם עם הטקסטים המאגיים המופיעים על הקערות והקיימים במקורות ספרותיים אחרים אנו מדברים על עולם רעיוני אחד, שבו לשדים יש מקום נכבד ביקום כפי שהוא שנתפ...
אל הספר