לבד בעולם : רקדן הסולו 167 לדיון על האתיקה של היחסים בין העצמי לאחר ; זה מתחבר בתורו לשאלות פוליטיות כיצד התייחסותיות יוצרת בסיס לקהילה . אטען בהמשך שהדרך שבה יצירות סולו רדיקליות של הזמן האחרון עושות את המחול לא – יצרני אינה אפוא רק דרך לאפיין את התכונות הסגנוניות ואת הגישה הקונספטואלית שלהן ; אלא גם אמצעי המאפשר להצביע על הדרך שבה יצירות הסולו האלה מציעות חשיבה מחודשת של היחסים בין הרקדן לצופה . כדי להבין כיצד האי – יצרנות יכולה לתרום לכך, חיוני לבחון בקצרה את הדיון של ננסי על טבעה הבעייתי של הקהילה בעולם המודרני . כמו שהזכרתי בפרק 1 , ננסי שייך לדור של אינטלקטואלים צרפתים שהתפכחו מאשליות בשנות השישים בקשר לפוליטיקה של השמאל המבוסס, ושהפילוסופיה שלהם עומדת בסימן בעיית הניהיליזם והאכזבה הפוליטית . ננסי טוען שרעיון הקהילה רדוף רגשי נוסטלגיה לתחושה של קוהרנטיות ושל זהות קהילתית, שאבדו בתקופה המודרנית . לפי השקפתו, יש סכנה בתשוקה לקהילה שתוכל להשיג מחדש תחושה של שלמות ושל לכידות, העלולה להוביל, במקרים קיצוניים, לטוטליטריות . “הפאשיזם,“ הוא כותב, “היה ההופעה המחודשת הגרוטסקית או הבזויה של...
אל הספר