פטר וולבן 82 שנים רבות, הוא צומח לו בחרש ובחשאי כלפי מעלה . אמנם העץ הצעיר מנותק מאמו, אבל לפחות האלון העתיק מספק לו צל ומסייע כך לגידולו של דור העתיד של האשור בקצב מדוד ובריא . מה שנדמה כפעולה הרמונית מעל לקרקע, מתבטא כתחילתו של מאבק קיומי מתחתיה . שורשי האשור חודרים לכל מרחב שהאלון אינו מנצל . הם מתחפרים מתחת לגזע העתיק וחוטפים מים ומזון שהעץ הגדול שמר למעשה לצרכיו האישיים . זה גורם לו להיחלש בהדרגה . לאחר כמאה וחמישים שנה העץ הקטן כבר התארך כל כך, שהוא מתחיל כעת לצמוח לאיטו לתוך הכותרת של האלון . לתוכה, ולאחר עוד כמה עשורים גם בעדה, כי שלא כמתחרה שלו, הוא יכול לגדל את הכותרת שלו ולצמוח כמעט במשך כל חייו . עלי האשור מקבלים כעת אור שמש ישיר, כך שהעץ משיג את כל האנרגיה הדרושה לו כדי להתרחב . הוא מגדל כותרת מרשימה, הלוכדת כמקובל אצל מין זה תשעים ושבעה אחוזים מאור השמש . האלון מוצא את עצמו בקומה שמתחת, והעלים שלו מנסים לשווא להשיג שם מעט אור . ייצור הסוכר מצטמצם בצורה קיצונית, העתודות מנוצלות עד תום, והעץ גווע לאיטו . הוא מבין שלא יוכל לנצח את התחרות הקשה הזאת, שלעולם לא יצליח לגדל ניצני...
אל הספר