334 פרק שישי זְמַן עָבָר וּזְמַן עָתִיד קוֹצְבִים לָנוּ מוּדָעוּת מוּעָטָה בִּלְבַד . לִהְיוֹת מוּדָע הוּא לֹא לִהְיוֹת בַּזְּמַן אַךְ רַק בַּזְּמַן יָכוֹל הָרֶגַע בְּגַּן-הַוְּרָדִים, בְּסֻכַּת הַגָּן שָׁם הַגֶּשֶׁם הִכָּה, הָרֶגַע בַּכְּנֵסִיָּה הַפְּרוּצָה לָרוּחַ, בְּשֹׁךְ עֲשַׁן הַקְּטֹרֶת בָּעֶרֶב, לְהִזָּכֵר ; כְּשֶׁהוּא מְעֹרָב בְּעָבָר וְעָתִיד . רַק בִּידֵי הַזְּמַן יוּבַס הַזְּמַן ( שם, 11 ) . מהלך דומה נוקט שטרן בפתיחת הפואמה "מכתב ביניים" : הכרה בכך שההסתגרות מאפשרת את התודעה, שמשמעה "לֹא לִהְיוֹת בַּזְּמַן", ובה בעת, הכרה בכך שרק החיים בהווה המעוגן בזמן ובמקום קונקרטיים, המעניקים תוקף לניסיון האנושי, הם ה"יש" המאפשר את התודעה האנושית, את ההבנה האינטלקטואלית של מהות הזמן . ניתן אפוא לקרוא את הטורים הפותחים את הבית הראשון כקביעה המנכיחה תפיסה זו של עולם-זמן . בתוך האל-זמן ( "שָׁנִים עוֹבְרוֹת כְּרוּחוֹת עַל פְּנֵי הָעוֹלָם" ) נעוץ הזמן הקונקרטי, החשוף, שהוא אותה "מוֹלֶדֶת- עֵירֹם" המופשטת מכל הכללה אל-זמנית אינטלקטואלית ואף אישית ופוליטית ; או, במילים אחרות — "הדבר כשלעצמו"...
אל הספר