159 וּזְקֵנָה עוֹד שׁוֹמֶרֶת פִּנָּה, כְּחָתוּל נְטָשׁוּהוּ בְּעָלָיו . בַּבֹּקֶר תִּלְגֹּם לָהּ כּוֹס תֵּה, בְּעֶרֶב תָלֹק כּוֹס חָלָב . וּבְיוֹם הִיא סוֹרֶגֶת : חוּטִים — זִכְרוֹנוֹת דְּהוּיִים . . . הִיא סוֹרֶגֶת . . . בְּעָלֶיהָ בָּרְחוּ . . . אֵין שִׂמְחָה לָהּ . . . גַּם לֹא עִנּוּיִים — — — הַדָּגִים בַּבְּרֵכָה רְעֵבִים וְנִצִּים עַל פֵּרוּר . יְלָדִים רְעֵבִים מִפַּרְוָר פֹּה חוֹדְרִים, חַדֵּי-עַיִן, רָזִים כִּשְׁלָדִים . כָּאן טִירָה עַתִּיקָה, אֲפֹרָה, שָׂרִיד מִתְּקוּפַת-הָאַכְזָר ; בְּלִי שֶׁמֶשׁ . . . בְּלִי גִּיל הִיא . . . — מְחִיהָ, הָאֵשׁ, אוֹ כַּסֶּנָּה, דַּרְדַּר ! . . . ג חיל שומע ברחוב באירופה את הווריאציות הסימפוניות לצזר פרנק עַל מָה בָּכִיתָ, זָר בְּאַרְצְךָ, אֵירוֹפִּי זָר לְיַבַּשְׁתּוֹ . וּמָה כְּמִיהַת עוֹלָם אַחֵר שֶׁלֹּא רָאִיתָ, לֹא יָדַעְתָּ, אַךְ נִחַשְׁתּוֹ בְּעֵת לִבְּךָ בָּכָה . עַל מָה בָּכִיתָ, זָר בְּאַרְצְךָ . הַנֶּפֶשׁ הָאוֹזֶרֶת עֹז אַחֲרוֹן לִמְרֹד, הַגּוּף הַמִּתְאַמֵּץ בְּאוֹן אַחֲרוֹן לִחְיוֹת, וּמַנְגִּינָה הַשּׁוֹאֵבָה מִזִּכָּרוֹן הַנֶע...
אל הספר