המחקר העוסק בתופעת הדחייה עבר התפתחות נושאית ומתודולוגית לאורך השנים . במהלך שנות השמונים של המאה העשרים נקטו חוקרים בגישה פתוגנית ופוזיטיביסטית , אשר התמקדה באיסוף מידע על מאפייני הדחייה ועל אופני התרחשותה . בשנות התשעים ובראשית המאה ה 21 נבדקו הקשרי הדחייה מתוך גישה אנתרופולוגית , היינו , ביחס לבני גילו של הדחוי , למשפחה , לקהילה ולשאר סביבתו החברתית , תוך בדיקת כישורי ההתמודדות עם הדחייה . בתקופה זו ניתן מקום רב יותר גם לאספקטים הרגשיים של הדחייה . כל אלה אפשרו זווית ראייה רחבה יותר ביחס לחוויית הדחייה , אם כי היא עדיין לא רחבה דיה , והידע , המודעות וההבנה של כללי ההדרה בקרב מתבגרים עודם נמוכים . ההתפתחות האבולוציונית בחקר תופעת הדחייה , היינו המעבר מגישה פתוגנית ופוזיטיביסטית לגישה אנתרופולוגית , נבעה ביסודה מהרצון להסביר את תופעת הדחייה , לנבא אותה ולהתמודד אתה ( בינשטוק , . ( 2003 כיום ניתן להצביע על מספר גופי ידע תיאורטיים שיכולים לשמש אותנו מבחינה חברתית וחינוכית . ביניהם נכללות שלוש גישות מפתח להסבר תופעת הדחייה : גישת ההבדלים הבין אישיים , גישת ההקשר החברתי והגישה המערכתית ....
אל הספר