פרק זה שופך אור על התכסיס החינוכי בהעמדת התכלית המוסרית כתכלית עליונה בדת השכלית של הרמב " ם . התחבולה ניכרת בהפיכת היעד המוסרי המשני ליעד ראשי , ובהפניית הפעילות מחתירה למימוש אישי באמצעות טיפוח ההכרה , לדאגה לשלומו של הזולת באמצעות הקטנת הניכור . תכסיס זה הופך את כישלונו של אדם הראשון להכיר בייעודו השכלי , לכרוניקה של אסון ידוע מראש . הוא הופך את תודעת הגירוש מגן עדן אלוהי , על - זמני ועל - אישי למודעות לקיומו של גן עדן היסטורי וביוגרפי לצאצאיו בני החלוף של אדם הראשון .
אל הספר