בנוסח נוסף של אותו המשל , אלגזאלי מחזק רושם זה על ידי השוואת המאמינים הבלתי שכליים , מאמיני גן העדן הגופני , לבעלי מום . הוא טוען שכמו שתתרן אינו מסוגל לדמות בלבו את ניחוח הסיגלית , והסריס אינו מסוגל לדמיין את העונג שמסב הפורקן הגופני , כך טיפש אינו מסוגל להעלות בדעתו מהו עונג רוחני . ניואנס זה נראה אולי כווריאציה על אותו הנושא , אך הוא טומן בחובו משמעות חינוכית חשובה . שני המצבים אמנם דומים מאוד בתוצאה שלהם , אך שונים עד מאוד במסקנה החינוכית הנלווית להם . הילד והסריס אמנם דומים בכך ששניהם אינם משערים את עוצמת העונג המיני , אך בעוד הילד יתנסה בו בבגרותו בוודאות , אין כל ספק שהסריס לעולם לא יחווה אותו . אין טעם אפוא לחנך בעלי מום , ולו גם בשיטת הכלה נאורה . הם מקבילים לכופרים שיש למגר מן הדת , כי לטעותם אין מרפא . לעומתם , את המאמינים הלוקים בתפיסתם כדוגמת הילד הרך , יש לטפח עד שיתוודעו לחריפותו של העונג השכלי ויזנחו מיוזמתם את אמונתם הילדותית , תלוית הגוף : הם [ האנשים השונים ] נבדלים זה מזה במעלותיהם על - פי ההבדלים בהיקף עיונם ובעומק ידיעותיהם . אלה הן הדרגות אצל אללה , ולכן קשה לתמצ...
אל הספר