בדברו על האמונה הראויה , שוקד הרמב " ם להזהיר את הקורא מפני נפילה לקלישאותיה של לשון הדיבור . הדיבור במיטבו איננו אינפורמטיבי כלל . לא זו בלבד שאין הוא מנותב לאוזנו של בן שיח כמו ה "דיבור החיצוני " , אלא שעליו להחריש גם את ה " דיבור הפנימי " ולהורות לנפש להצטמצם באותה נקודה שבה היא מבינה שאפס כוחה של הלשון לתאר את המציאות השכלית המוחלטת : מציאותו של האל . ניתוקה של מציאות האל ממציאות העולם גורר את ניתוקה של הלשון מכוח הדיבור , ובכלל זה מן המושג הנטבע בשכל - נפש , המכונה דיבור פנימי . תפקידו של הדיבור הפנימי הוא לתרגם את הרושם מן המציאות הרב-ממדית לניסוח לוגי ולקסיקלי , ואילו תפקיד הדיבור החיצוני הוא למסור את הדיבור הפנימי בנאמנות . ההלימה בין הדיבור הפנימי לדיבור בקול , נועדה להבטיח שמאחורי פרץ הצלילים וההגאים החומק מגרונו של אדם , תעמוד תמונת מציאות אדקוואטית . ההתאמה בין הדיבור החיצוני לפנימי היא בעלת משנה חשיבות בדת השכלית של הרמב " ם , שכן דיבור שאין מאחוריו תמונת מציאות הנקשרת עם האל , הוא בבחינת עבודה זרה . גרוע מזה , דיבור שהוא בבחינת סימן חיצוני בלבד , אם קולי ואם כתוב , משתית ...
אל הספר