פרק ב: תורתו הלשונית של הרמב״ם

בפרק זה אני מתארת את תפקיד הלשון ביצירת הדת השכלית . הרמב " ם מנתק את המילה מזיקה המשתמעת מייצוגיה החושניים ומתפקודה בתקשורת בין - אישית , כדי להכשיר את הלשון לשיח שכלי . הוא עמל לנקות את השפה מרעשי הרקע הק וֹ ליים , להבליט את חלקו של ההיגיון ולהקטין את חלקם של ההגאים , כדי שההשמעה לא תכסה על המשמעות . הרמב " ם מעמיד את תקפותו של הדיבור השכלי על הלימה בין הדבר כפי שהוא במציאות האובייקטיבית , לבין ייצוגו בתודעה הסובייקטיבית , ועל הלימה בין שניים אלו לבין הדיבור המופק בקול . היעדר הלימה בין המושג המצוי בתודעה לייצוגו מחוץ לשפה הוא ההגדרה התיאורטית של החטאת האמת , הגוררת את החטא המוסרי . ואילו דיבור החוזר בקול על ההלימה ביניהם , ההתוודות על החטא , הוא ההגדרה הפרקטית של שיבה לדרך היושר , התשובה . בקצה העליון של גבול ההכרה שוררת שתיקה מחמת קוצר ידה של הלשון לתאר את עמקותה ואת שגיבותה של המציאות המטאפיזית האלוהית העל-אנושית . ואילו בקצה התחתון , בתת - הכרה , שוררת שתיקה מחמת סרבנותה של הלשון לתאר את נחיתותה של המציאות הלא - אנושית , הבהמית והיצרית . הכפירה היא חציית הגבול העליון של ההכרה ושל...  אל הספר