מרגלית פינקלברג . 1 של מי הזיכרון הזה ? קריאה של מעמד גילוי הצלקת בספר התשעה עשר של האודיסאה כמקרה של היזכרות מייצגת גישה פרשנית חדשה יחסית בלימודי הומרוס . מבחינה פורמלית טהורה , סיפור הצלקת אינו אלא סטייה הצידה או " דיגרסיה " . הדיגרסיות ההומריות הן אמצעי ספרותי שהמשורר משתמש בו כדי לעכב את קצב ההתרחשויות ולהפוך את הנרטיב האפי לעשיר ומגוון יותר . הומרוס משתמש בסוגים שונים של דיגרסיות : תיאורים , קטלוגים , משלים , דימויים , נאומים , וגם היזכרויות . היות שההיזכרויות ההומריות תמיד מופיעות בנאומים ומועברות בגוף ראשון , לא היה מקובל למנות את סיפור צלקתו של אודיסאוס כאחת מהן . כך , למשל , בספרו מימזיס , שאליו נחזור בהמשך , אריך אוארבך מתלונן על מה שהוא רואה כהיעדר זיקה בין סיפור הצלקת לנושא המוביל , דהיינו ההקשר שבתוכו הסיפור הזה מופיע . הפתרון שהוא מציע הוא כדלקמן : הרבה יותר קל היה שעבוד פרספקטיבי להתרחשות הראשית , באמצעות ארגון תואם של התכנים . כך היה אפשר לקרוא את סיפור הצלקת כזיכרון של אודיסאוס , כפי שהוא מתעורר בתודעתו באותו הרגע . ( כאן , בעמ ' 35 ) האפשרות שמעמד הצלקת אכן מייצג סוג...
אל הספר