לפיכך , ארנדט , כהוגים הליברלים , רואה קשר הכרחי בין זכויות האדם לבין המדינה , אבל לטענתה , זכויות האדם אינן קודמות למדינה אלא יכולות להתקיים ולהיות בעלות משמעות רק במסגרת קהילה פוליטית מדינית מסוימת . המדינה אינה רק מכשיר להבטחת זכויות אינדיווידואליות אלא גם מסגרת אשר לה ערך מוסף המתבטא באפשרויות הפעולה שהיא פותחת . " אנחנו לא נולדים שווים " , היא כותבת , " אנחנו נעשים שווים מתוקף היותנו חברים בקבוצה ומכוח החלטותינו לערוב הדדית זה לזכויותיו השוות של רעהו " . במשפט זה של ארנדט טמונה הבנה מורכבת של מודל החבות של זכויות . ראינו שבהגות הליברלית , המחאת חבות הזכויות האינדיווידואלית למדינה בעת כינון החוזה החברתי המדומיין העלימה למעשה עיסוק הגותי וציבורי בחבות ההדדית האופקית בין האזרחים . ארנדט , לעומת זאת , מחזירה את האזרחים האינדיווידואלים לקדמת במת החבות : החלטת האזרחים לערוב איש לזכויות רעהו היא הבסיס לערבות המדינתית לזכויות . המחאת החבות למדינה אינה פוטרת מן החבות בין האינדיווידואלים ואינה משכיחה את העובדה שמכוח חבות זו קמה החבות המדינתית . אבל במקביל מוסיפה ארדנט כי " אנו נעשים שווים "...
אל הספר