היינו כשבעים איש אסירי מלחמה יהודים ב ' קומנדו ' של עובדי יערות , בגרמניה הנאצית . מספרו של המחנה היה - 1492 זימון מוזר עם תאריך גירושם של היהודים מספרד בימי שלטונו של פרדיננד החמישי הקתולי . מדי הצבא הצרפתי עדיין גוננו עלינו מפני האלימות ההיטלריסטית . אך שאר בני האדם , הקרויים חופשיים , שחלפו על פנינו או שנתנו לנו עבודה או פקודות או אפילו העניקו לנו חיוך - והילדים והנשים שעברו בסביבה והיו נושאים מדי פעם עיניהם אלינו - פשטו אותנו מעורנו האנושי . לא היינו אלא ספק בני אדם , חבורת קופים . הכוח והאומללות של נרדפים , כאיזו רטינה פנימית עלובה , הזכירו לנו פה ושם את מהותנו התבונית . אך לא היינו עוד חלק מן העולם . התרוצצויותינו , סבלותינו וצחוקינו , מחלותינו והתבדרויותינו , עמל כפינו ומכאובי עינינו , המכתבים מצרפת שהיו נמסרים לנו ואלו שמסרנו המיועדים למשפחותינו - כל זה התרחש כמו בסוגריים . מדובר היה ביצורי אנוש כלואים במין ששויכו אליו ; ועל אף כל אוצר המילים שעמד לרשותם - יצורים ללא שפה . הגזענות איננה תפיסה ביולוגית , שכן האנטישמיות היא הארכיטיפ של כל כליאה . הדיכוי החברתי כשלעצמו רק מחקה את ...
אל הספר