במסגרת הדיון בהפרטה בפרק השני דנתי בהתנגשות שבין גבולות האוטונומיה ההורית לבין סמכות המדינה להסדיר את מערכת החינוך כדי לממש מטרות וערכים חברתיים , כמו אינטגרציה ושוויון הזדמנויות , בבתי ספר שאינם ממלכתיים . בדיון שם ציינתי כי אמנם להורים יש אוטונומיה רחבה לעצב את חינוך ילדיהם בתא המשפחתי אולם משפחות הן גם חלק מקהילה פוליטית רחבה , והזכויות שלהן בקהילה זו , כולל הזכות לאוטונומיה הורית , תלויות בעקרונות ובטעמים שאזרחים בקהילה הפוליטית יכולים להצדיק זה בפני זה . האינטרסים של מדינות דמוקרטיות , כמו גם האינטרסים של הילד , מטילים מגבלות על היקף האוטונומיה החינוכית ההורית . אלה אינטרסים המבטאים שיקולי הוגנות חברתיים ומבוססים על התייחסות לילדים כבעלי זכות להתפתחות מלאה כבני אדם וכאזרחים יצרניים בעלי יכולות ליטול חלק בחיים הדמוקרטיים . בפרק זה אדון בקונפליקט מרכזי דומה אחר : הקונפליקט בין הזכות לאוטונומיה חינוכית של קבוצות מיעוט דתיות ותרבותיות לבין סמכות המדינה להתערב ולהגביל אוטונומיה זו מטעמים של טובת הילד ושל טובת הכלל במדינה דמוקרטית . קונפליקט זה קיים במערכות חינוך של מדינות דמוקרטיות רב ...
אל הספר