בהקדמה לפרק זה טענתי כי קיים מנעד חדש ב " ערבית " והוא מתוחם בין שתי עמדות קוטביות : עמדת התיווך המפותח ועמדת ההצהרתיות הלאומית . שני קטבים אלו ושלוש העמדות ב " ערבית " - עמדת מסמכי החזון , עמדת האקדמיה ללשון הערבית ועמדת העמותה לתרבות הערבית - מסרטטים תנועה דו כיוונית בתוך " ערבית " בתקופה זו . תנועה אחת היא אל גוף השפה , אל חומריותה , והשתהות בחומריות זו . כזה הוא למשל תרגומן של מילים עבריות אל הערבית בידי האקדמיה ללשון הערבית , ללא מסגור של התרגום מעבר ל " תקניות" שלו . דוגמה אחרת עולה מהמודל של אליאס עטאללה , המתאר את גוף השפה המדוברת כצאצא של גוף השפה הספרותית , האם . תנועה שנייה היא הפעלת פרוצדורה של התקני , המובילה לסטנדרטיזציה של חומריות השפה הערבית ותוצריה ללא קשר לפרטיקולריות שלה . כזו היא למשל הגדרת היחס בין קבוצת הפלסטינים כמיעוט לאומי ובין היותה של השפה הערבית זכות לגאלית שנובעת ממעמד הראשון כישות חוקתית , כפי שבא לידי ביטוי בהצהרת חיפה ובחוקה הדמוקרטית של עדאלה . דוגמה אחרת היא בניית הערבית ותוצריה מחדש על ידי אנשי מקצוע ומומחים שעובדים לפי ההיגיון הפרוצדורלי התקני בעמותה...
אל הספר