רוב הפלסטינים חווים את הנכבה הפלסטינית כאירוע של אובדן . מבחינה היסטורית , אובדן זה שינה את האופנים שבהם הקולקטיב הפלסטיני ייצר ושעתק את עצמו , את הסביבה הקרובה לו ואת מיקומו בעולם . מבחינה מבנית אפשר לטעון שהאירוע ההיסטורי החד פעמי של האובדן הוא אירוע סינכרוני ; אתר האובדן מתקיים בכל זמן ומקום שהקולקטיב הפלסטיני מתקיים בהם , והוא חלק מההבניה המתמשכת של הקולקטיב הזה . לכן אם נרצה לבחון את הכתיבה . 47 יש הטוענים שאירוע זה טרם סופר ושיש לשאוף לספרו מחדש באמצעות סיפור רוב האירועים שהתרחשו בו , אם לא כולם . זהו ניסיון להתמודד באופן נרטיבי עם האובדן , ניסיון שכמובן לא יצלח בגלל אופי הקשר בין האירוע וייצוגו . לאחרונה ראו אור שני ספרים הראויים לציון בהקשר זה : ספרה של פאטמה קאסם ( Kassem , Palestinian Women ) מנסה לספר מחדש את סיפור הנשים שחוו את , 1948 וספרה של אריאלה אזולאי ( אזולאי , אלימות מכוננת ) מנסה להמשיג את התמונות של . 1948 והקריאה של הנכבה עלינו לנסות תחילה למקמה בהקשר של האובדן כאירוע היסטורי וכאתר מבני שהפלסטינים מגדירים אותה דרכו , וכך גם מגדירים בהכרח את זהויותיהם העכשוויות . ...
אל הספר