במאמר זה עמדנו על תהליך שלבי בהשתנות דפוסי הקבורה של החברה הבדואית בנגב בשנים . 1966 – 1900 עיקרו של התהליך הוא מעבר מדפוס קבורה מסורתי האופייני לחברת נוודים לקבורה על פי ההלכה המוסלמית . דפוס הקבורה הנוודי , אשר לו נמצאו מקבילות מתקופות שונות במקומות שונים בעולם ובמזרח התיכון , הושפע בראש ובראשונה מגורמי סביבה ומגורמים תרבותיים וחברתיים . בית הקברות מקברת עין אם כעב ( עין עקב ) הוא מבחינה זו דוגמה מובהקת ביותר לאופן שבו התנאים הסביבתיים יצרו מסורת קבורה מסוימת ועיצבו את ההתפתחות המרחבית של בית הקברות . מסורת קבורה זו " שחררה " את החברה מהצורך לדבוק בשיטת קבורה ריטואלית דתית בעלת מאפיינים החוזרים על עצמם . אפשר שצורת קבורה זו קשורה יותר מכול לאורח החיים הנוודי , המאופיין בקשר רופף למקום ספציפי ולפיסת קרקע קבועה . השתנות דפוסי הקבורה מודגמת בבית קברות זה בתהליך של " גלישת " הקבורה : במעלה המדרון , במחסות הסלע , נמצאים הקברים הקדומים יותר , שתיארוכם ככל הנראה לסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים ; במרכז המדרון , בכיסי קרקע קטנים , אפשר למצוא קברים חפורים למחצה , ככל הנראה מהעשור השני ש...
אל הספר