התנועה האסלאמית בישראל , שצמחה בשנות ה 70 של המאה העשרים , מהווה מודל ייחודי של אסלאם פוליטי . מצד אחד היא אינה שואפת להגיע לשלטון או להשפיע על המשטר כמו תנועות אסלאמיות אחרות במזרח התיכון . מצד שני , שלא כתנועות אסלאמיות באירופה , אין היא ממקדת את האיום על זהותם ועל תרבותם של המוסלמים בישראל בשאלת ההתבוללות . אכן , שלא כפי שקורה באירופה , שם חיים המוסלמים במרחבים ציבוריים משותפים או משותפים למחצה , חייהם של רוב המוסלמים בישראל מתנהלים במרחבים נפרדים . אם מוסיפים על כך את התחזקות הזהות הלאומית הפלסטינית בקרבם בעשורים האחרונים , קל להבין כיצד הפכה ההתבוללות בחברת הרוב היהודית לסוגיה משנית . לא כן היא שאלת הזהות הדתית , שהפכה למרכזית בשיח ובעשייה של התנועה האסלאמית בישראל . בתחילת דרכה ראתה התנועה האסלאמית בשיח החילוני הפנים ערבי בישראל , יותר מאשר בהתבוללות בחברה היהודית , את עיקר האיום על זהותם הדתית של המוסלמים . לכן התאפיינו שנות ה 80 של המאה הקודמת במאבק עיקש של התנועה האסלאמית במפלגה הקומוניסטית ובהתמקדות באסטרטגיה של שינוי חברתי ו " הטפה דתית " ( דעוה ) , בהשראת האחים המוסלמים ....
אל הספר