חקר האסלאם בישראל: דיון ביקורתי

מאז דרך כוכבה של התנועה האסלאמית בישראל , מסוף שנות ה 70 ואילך , היא כבשה גם את מרכז השיח המחקרי של היסטוריונים , סוציולוגים ואנשי מדע המדינה . עד אז השתמש השיח המחקרי שימוש תדיר בשתי תגיות או פרדיגמות לניתוח ההוויה של ערביי ישראל : " ישראליזציה " , מונח המתאר את מגמת ההשתלבות בחברת הרוב הישראלית ; ו " פלסטיניזציה " , מונח המציין את ההתעוררות הלאומית , שקיבלה דחיפה מכוח אירועי האינתיפאדה הראשונה ( . ( 1992 – 1987 עם עליית כוחו של הזרם האסלאמי בפוליטיקה המקומית נוספה למצאי המחקרי פרדיגמה אחרת — " רדיקליזציה " . פרדיגמה זו מתייחסת להקצנה דתית של המיעוט המוסלמי המובילה להתגברות הניכור בינו למדינת ישראל . למגמה זו תרמו בין היתר אפיזודות טעונות כמו אירועי אוקטובר , 2000 ופעולות מתריסות של הפלג הצפוני בתנועה האסלאמית , שגם טיפח את הרעיון בדבר סכנה הנשקפת למסגד אל אקצא מצד מדינת ישראל והיהודים . תקצר היריעה מלמנות את כמות המחקרים , בעיקר בשפה העברית , שהוקדשו לתנועה האסלאמית בישראל — מאפייניה האידיאולוגיים , דפוסי פעילותה ומרקם יחסיה עם המדינה . חיבור היסוד של תומס מאיר מ , 1988 " התעוררות ...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד