לפני כשלוש שנים פגשתי באקראי בבן כיתתי בבית הספר היסודי , עופר ליפשיץ . " חיפשנו אותך לפני מספר חודשים כדי להזמינך למפגש הכיתה שקיימנו בביתי " , סיפר במבט מתנצל . " מישהו אמר שאתה חי בחו " ל ולכן לא טרחנו להתאמץ לאתר אותך " . עופר , אני , וכל שאר באי המפגש למדנו יחד שמונה שנים , החל משנת הלימודים הראשונה שלנו בגיל שש . כשהבעתי אכזבה מרה מההחמצה , ניסה עופר לנחם : " צילמנו את כל האירוע בווידיאו , ועד המפגש הבא תוכל להתרשם מהצילומים " . עופר העביר אלי סרט וידיאו באורך של כשלוש שעות שבו תועד כל אחד מהאורחים במפגש ממש ברגע הגעתו ובזמנים שונים במהלך המפגש . שני דברים ריגשו אותי במיוחד בצפייה . הראשון היה העובדה שכמעט כל המשתתפים באירוע ( ובכלל זה אני , בדיעבד ) הצליחו לזהות את האורח הנכנס בטרם הזדהה וזאת למרות העובדה שפגשו בו לאחרונה כילדים , לפני כ - 35 שנה . זוהי יכולת מופלאה הקשורה לחותם העמוק שמשאירים תווי פנים במוחנו . אילו עמדה לפני תמונת מחזור של בני כיתה אחרת מאותה תקופה , לצד תמונות הילדים כפי שהם נראים היום בבגרותם , ספק אם הייתי מצליח לבצע אפילו התאמה אחת . האופן שבה נשמרת אינפור...
אל הספר