אבי שנפטר לפני מספר שנים נוהג לבקר אותי לעתים מזומנות בחלום אופטימי באישונו של לילה . באחד הערבים , כשנזכרתי בחלום כזה מליל אמש , לקחתי נייר ועיפרון , כתבתי שיר לזכר אבא ואף הלחנתי אותו . מילות השיר זרמו אל הדף בקלילות שאיני רגיל אליה . בדרך כלל כתיבתי מהוססת ואני נוטה לעשות בה שינויים רבים . לא כך היה במקרה זה . גם הלחן התנגן בי בקלות רבה , אך כשהשיר היה מוכן ולקחתי את הגיטרה לבצעו התרגשתי עד דמעות ולא הצלחתי . יש מידה מסוימת של נרקיסיזם , חשבתי לעצמי , להתרגש כל כך משיר שאתה עצמך כתבת . אבל הבנתי שלא היתה זו האיכות הלירית של השיר או חדוות היצירה שגרמו להתרגשותי , ואף לא הגעגוע לאבא . התרגשתי בעיקר מהדיוק שבו תיארו מילות השיר את דמותו של אבי כפי שנשתמרה בעיני רוחי . אף על פי שמילות השיר זרמו בקלות דרשה כתיבתו מאמץ אינטלקטואלי רב . אני זוכר שחוויית הכתיבה דמתה מאוד לחוויה שאני מתנסה בה יום - יום בעבודתי המחקרית , שחלקה הגדול קשור להוכחת משפטים מתמטיים . החריזה המדויקת והקצב המיוחד היו חלק בלתי נפרד מהחוויה הרגשית העזה . היכן נולד וצמח השיר ? האם בראשי או בעמקי לבי ? בדרך כלל אנו נוטים ...
אל הספר