השנה . 2010 היום כאחד הימים . השעה חמש בבוקר . גדעון ואני שקועים בשינה עמוקה . אני על צדי הימני , רגליי מכורבלות על כרית , ושמיכה דקה מכסה את פלג גופי התחתון . גדעון נם את שנתו שכוב על גבו ומכוסה בשמיכה לימות הסתיו . חושך בחוץ . פנס הרחוב הדולק מאיר עמומות את גג הרעפים של " בית ענבל " הנראה מבעד לחלון הפתוח . הטלפון מצלצל , ההשכמה שהזמנתי . אני מושיטה יד לעבר המכשיר , מרימה את השפופרת ושומטת אותה בחזרה . מנומנמת , אני מגבירה את קולו של הרדיו . אנו מאזינים לחדשות ולכותרות עיתוני הבוקר שקוראים ברשת ב , תחילה בשעה חמש ולאחר מכן בשעה שש . זו דרכו של גדעון להתגבר על לקות הראייה . גדעון קם להתעמל . עליו להתכונן לשעה שש , כשיבוא רוברט המעסה שלו לטפל בו . אני יוצאת מחדר השינה אל המקלחת . בדרכי אני חולפת ליד המחשב . אני נעצרת לרגע כדי לבדוק מה התחדש בלילה . קודם כול אני בודקת את הדואר האלקטרוני שלי . אין דברים מעניינים , חוץ מידיעה אחת משעשעת : עורך השנתון של מכון ויצמן שירת המדע מבקש את רשותי להציג על שער השנתון תצלום שלי עומדת על רגל אחת תוך כדי ריקוד . בגיל שמונים ושתיים הגעתי סוף סוף להישג ...
אל הספר