בלב כבד . סוכם שציפורה הקטנה תעבור להתגורר בביתם של הסבתא רבתא שלה הבאבע פיניה בלומנפלד ובעלה רבי יודל , שגרו בבתי מחסה . לבאבע פיניה ולבעלה לא היו הסבלנות והחום שציפורה הייתה זקוקה להם , ולמעשה גדלה כיתומה מאב ומאם . על משכבה בלילות הייתה בוכה לתוך הכרית בדמעות שליש , כשמחשבות מאיימות טורדות את מנוחתה שמא גם איטה אמה עלתה לשמים . היא התגעגעה ללילות שהייתה מתכרבלת בהם במיטת אמה , לחום ששרר בבית , לשיחות עם אחיותיה . ציפורה חשה בדידות אין קץ . לא היה לה איש שהייתה יכולה לשפוך לפניו את מר לבה . שעות ארוכות הייתה עומדת ומשקיפה מחלון חדרה בבתי מחסה על ההלוויות שעברו בדרכן לבית הקברות בהר הזיתים . לא אחת הייתה שואלת את עצמה אם זו הדרך לשמים , אם בהר הזיתים מתחילות המדרגות המובילות אליהם . שעת החסד היחידה של ציפורה בשבוע הייתה ביום שישי , כאשר הייתה חוצה את הכיכר והולכת לברך ב " שבת שלום " את הסבתא של סבתה הבאבע רייזה , זקנה מופלגת שבקושי התנועעה והייתה יושבת במשך רוב שעות היום על כורסה במרפסת ביתה ומשקיפה על הכיכר . בכל ערב שבת הייתה הבאבע רייזה שולפת מכיס סינרה סוכרייה ומכבדת בה את ציפורה ...
אל הספר