ספרי הדקדוק , שנתבססו על המשנה על פי נוסח הדפוסים בלבד , מנו חילופים בעיקר במילים שאולות מיוונית ומלטינית . אף סגל הציג מספר מצומצם של דוגמות לחילופי ב — ו בלשון חז " ל : ניבול — ניוול , ענבה — ענוה , פרבר — פרור , והוא לא מנה אלא שלוש תיבות לחילופי ב — פ : בקע , בקר ופרדלס , ועוד שתי תיבות המייצגות למעשה חילוף בין לשון המקרא לבין לשון חז " ל : גבח — קפח , עבש — עפש . אפשטיין מנה שלושה עשר זוגות לחילופי ו — ב , וריכז מבחר גדול של חילופי ב — פ ( בעיקר מכ " י של המשנה ) , לעתים בקיצור נמרץ ולעתים בפירוט רב . קוטשר מציין שרוב הדוגמות משקפות שינוי בכיוון ו > ב : הלבי — הלוואי , שאבה—שעווה , צבחין — צווחין , ערוויה — ערביה ועוד . ליברמן ציין לדברי הרמב " ן והעיר במקומות שונים על דוגמות נוספות . האם מותרין אנו לשער , שבתקופת התנאים נתלכדו בעברית ההגאים המסומנים בבי " ת ובווי " ו ורק שמרנותו של הכתיב — הנתמך בטקסט המקראי המקודש — הותירה בו הבחנה מרובה מאוד ביניהם ? . 16 טל , מבוא , עמ ' קכז — קכח . . 17 קוטשר , מחקרים , עמ ' קעח . . 18 סגל , דקדוק , עמ ' . 39 — 37 . 19 אפשטיין , מבוא , עמ ' ....
אל הספר