פינחס מנדל השם תוספתא ומקורו של החיבור בדומה לשמותיהם של מרבית החיבורים מספרות חז " ל כך גם השם ' תוספתא ' ( בעברית : תוספת ) לא כינה בתחילה חיבור מסוים , אלא אפיין סוג של הוראה מתקופת התנאים , המנוסחת כיחידת טקסט הנמסרת בעל פה . לרוב נמסרו יחידות ההוראה מתקופת התנאים בעל פה , כשהן מתייחסות לחכם מסוים או שנשנו באופן אנונימי ; הן כונו ' משניות ' על שם צורת מסירתן , וגם ' הלכות ' , שכן רובן עסקו בפרטים בתוך המערכת של נורמות משפטיות . במשך הזמן נוספו למאמרים ולמסורות הללו הערות ביאור או חומר משפטי נוסף ; הביטוי הרווח ששימש כינוי לתוספות היה הפועל ' הוסיף ' , כמו בדוגמאות הבאות : הלפת והנפוס , הכרוב והתרובתור , התרדים והלעונים – אינם כלאים זה בזה . הוסיף ר ' עקיבה : השום והשומנית , הבצל והבצלצול , התורמוס והפלסלוס – אינן כלאים זה בזה . ( משנה , כלאים א , ג ) משנה : ואילו הן הפסולין [ לעדות ] : המשחק בקוביא , המלווה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית . ( משנה , סנהדרין ג , ג ) הוסיפו עליהן הגזלנים והרועים והחמסנים וכל החשודים על הממון – עדותן פסולה . ( תוספתא , סנהדרין ה , ה ) הוספות רבות מ...
אל הספר