במהלך שנת 1953 התחולל שינוי עמוק ביסודות האסטרטגיה של צה " ל . הגישה ה ‘ דפנסיבית אופנסיבית ‘ ( הגנתית התקפית ) נבעה מההנחה , שצה " ל לא ייזום מלחמה ולכן יתנהלו , בתחילת המלחמה , קרבות בלימה נגד מתקפה שתבוא ביזמת הערבים ; רק בשלב השני , ולאחר גיוס כוחות המילואים , יעבור הצבא למתקפה ויעביר את המלחמה אל שטחי האויב . כך אכן קרה במלחמת העצמאות . גישה זו הייתה מקובלת , כפי שראינו , כדוקטרינת היסוד של צה " ל בימיו של הרמטכ "ל ידין . אמנם האפשרות של ‘ מכת מנע ‘ או ‘ מכה מקדימה ‘ לא נעדרה מהדיונים ומהמסמכים גם אז , אך היא נראתה רק כאפשרות משנית שסיכוי התגשמותה הוא נמוך . עתה היא הפכה לאפשרות המרכזית במחשבת הצבא . מהפכות הקצינים במצרים ובסוריה , עלייתו של גמאל עבדול נאצר ( שהסתמן לא רק כמנהיגה של מצרים אלא כמי ששואף להנהיג את העולם הערבי באיבתו לישראל ) והתחמשותם של צבאות ערב בנשק חדיש החל בשנת — 1953 כל אלה העלו את האפשרות ש ‘ הסיבוב השני ‘ יפרוץ בעתיד הלא רחוק . בן גוריון דיווח לממשלה , בהסתמך על נתוני המודיעין , שצבאות ערב ‘ עוברים עכשיו לתכנון אופנסיבי , הולך וגדל הביטחון העצמי שלהם , פוחת ...
אל הספר