כזכור , על פי הגישה המושגית של פרק זה , במקום שלושה מושגים של כוונה , מטרה ומניע , ישמשו שניים בלבד , והם מטרה ומניע . הכוונה והמטרה מציינות בדיוק את אותו יחס נפשי . ההבדל ביניהן הוא רק במישור הפיזי של התקיימות תוצאה , הבדל שאינו מצדיק שימוש בשני מושגים שונים של רכיב נפשי . המטרה והכוונה מציינות שתיהן רצון שניתן לכנותו " רצון במובן החזק " להשיג תוצאה מסוימת . הרכיב הנפשי האמור , שיש לכנותו " מטרה " , מורכב ממודעות לכך שממעשה x עשויה לצמוח תוצאה , y רצון ( במובן החלש , חפץ ) כלפי אפשרות קרות התוצאה ועשיית מעשה בגלל המודעות והרצון האמורים . השאלה אם התוצאה הושגה אם לאו שייכת כל כולה לאקטוס ראוס , היסוד העובדתי , ולא למישור תת - הצורות של המחשבה הפלילית . על כן לפי הגישה המוצעת בפרק זה , לא יהיה יותר שימוש למונח כוונה כתת - צורה של יסוד נפשי . המטרה , אותו רצון במובן החזק להשיג יעד , y מובחנת מן המניע , שהוא הגורם הפנימי שהמריץ אדם לבצע את הפעולה ללא קשר ליעד העתידי שלה . מדובר ברגש , או באמונה כלשהי , שהביאו את הפועל לעשיית מעשהו . נראה שגם קוגלר סבור כי אין צורך בשלושה מושגים כדי לתאר א...
אל הספר