בנקודה זאת יכול לעלות טיעון אחר מצד מצדדי ההבחנה בין כוונה למטרה . הם יכולים להסכים כי אין כל סיבה להבחין ביניהן אם אכן אין הבדל בתיאור היחס הנפשי בין כוונה למטרה , ואם אכן ההבחנה ביניהן נובעת מהתרחשות התוצאה בלבד . עם זאת , הם יטענו שכן קיימת הבחנה במישור היחס הנפשי בין שתי תת - הצורות הללו של מחשבה פלילית . על פי טיעון זה , מטרה היא רכיב נפשי " חזק" ו " מיוחד " יותר מכוונה . כשיש כוונה לא בהכרח תהיה גם מטרה , ואילו כשיש מטרה תהיה בהכרח גם כוונה . על פי קו מחשבה זה , ה " רצון " שתתממש התוצאה כשמדובר במטרה שונה מה " רצון" שיתממש אותו רכיב כשמדובר בכוונה . 32 פלר , לעיל ה " ש , 2 בעמ ' . 548 – 547 33 יש לשים לב לכך שבגישה הגורסת כי יש הבדל שכזה בין מטרה לכוונה , כלומר מטרה מייצגת יחס נפשי " חזק " יותר מכוונה , יכולה להתקיים עמדה שלפיה אין הכלה של כל מקרי הכוונה בקרב מקרי המטרה , שכן כדי שתוצאה מסוימת תהיה תכליתו של אדם , הוא לא בהכרח צריך לשמוח אם התוצאה האמורה כדי להציג את הטיעון במלואו טוב יותר , יש לבחון את הגדרת תת - הצורה של כוונה פלילית באספקלריה של תיאוריית שני הצירים לתיאור היסו...
אל הספר