בשנת תרס " ח , שנים אחדות לאחר שהחל ועד הלשון המחודש בפעולת הכוונה לשונית מסודרת , שבה ועלתה שאלת ההרחבה הלקסיקלית בידי ח " נ ביאליק . במאמרו הידוע " חבלי לשון " , שנכתב באודיסה בתרס " ח , שב ביאליק והציג את השאלה הכפולה " מרחיבין לשון בכוונה או אין מרחיבין " מכאן "ומי המרחיב ? הבלשן או האומן היוצר " מכאן . שלא כדעת רבו אחד העם , ביאליק לא התנגד להרחבה בלשון ולא התרעם עליה : עיקר העניות חל נ ... ] דווקא באותם חלקי הלשון שהם סימנים למושגים ברורים , משותפים לכל אדם בר דעת , ונתונים בשביל כך להיתרגם כצורתם לכל לשון . מצד זה יש לך באמת , שלשון אחת תהא מסיבות שונות ענייה מחברתה אף על פי שהעניות מסוג זה _[ ... ] עראית או . 69 ילין , תחיית הלשון , עמ ' . 273 מדומה ויש לה תקנה . ואם כך , הרי כל המתאוננים על עניות לשוננו ומשתדלים בהרחבתה מצד זה הדין עמם . סוף סוף לסתם בני אדם אין הלשון [ ... ] אלא " כלי שרת " לצרכים רוחניים או גשמיים , ואין אדם עשוי לתת יינו או מימיו מנוקב , אלא משתדל בתקנת הכלי לפני תשמיש . רשאי כל אדם לתבוע שתהא לשונו מושיטה לו בקנה וכלאחר יד את כל אותם השמות , התארים והפעלים...
אל הספר