הטעות היא אחד הגורמים המרובים לשינויים ולהתפתחות בלשון בכלל , ובייחוד בלשוננו העברית במשך חייה הארוכים , כפי שהראה פרופ ' נ " ה _טור סיני . הגלות הפסיקה את ההתפתחות הטבעית של הלשון העברית , ודברי התורה והנביאים נעשו נושא של לימוד קלסי בבתי המדרשות של תקופת בית שני על רקע לשוני שונה ומתוך חיים תרבותיים מחודשים אחרים . רבים הם הביטויים וצורות הלשון הקלסיים המקראיים , שאף על פי שתוכנם הובן כראוי , נתעלם מן המדברים והלומדים מובנם האטימולוגי והלקסיקלי המקורי , וקיבלו משמעות אחרת מאשר בקדמתם . דוגמה מאלפת מביא טור סיני : " שלוש רגלים , כלומר שלוש פעמים , תחוג לי בשנה , אמרה תורה ; אך השומע משפט זה מבין אותו כאילו נאמר ' ג ' חגים תחוג לי בשנה ' , ומתוך טעות ההבנה שבדברי חוק זה קיבלה המלה רגל הוראה חדשה , והיא : אחד מג ' החגים , פסח , שבועות , סוכות , שבהם היו ישראל עולים לרגל " . טעויות הבנה כאלו אירעו , במידה פחותה יותר , גם ללשון חכמים במשך נדודי הגולה . ברצוני להביא כאן שתי דוגמאות לתחום זה של שינויי לשון , אחת מן המקרא ואחת מלשון חכמים .
אל הספר