תקופת ההשכלה , שהכניסה בספרות החדישה את לשון המקרא , לא השליטה בה את הסגנון המקראי ואת הדקדוק המקראי בלבד , אלא הנהיגה גם את הכתיב המקראי . ואם חל שינוי בזמן האחרון בנידון הכתיב המלא של וי " וץ ויו " דין , לא בא הדבר אלא על ידי התגברות העיסוק בספרות לשון חכמים ובספרות _ימי הביניים ואף לשם הקלה על הקריאה . לאחר היאבקות ממושכת בחוגי ועד הלשון העברית ניצח כתיב זה . אולם למרות הניצחון הזה ישנה צורת כתיב מלא אחת של לשון חכמים , אשר כמעט נשכחה מלב , והכתיב החסר הנהוג במקומו גורם לעיקום תיבות ולהארכת הדיבור - גם בכותרות שבעיתונים - ואף לשיבושי צורה : אנחנו סימנו במקום סימננו = סמנו , דנינו במקום דננו = דנו וכדומה . במכילתא דרבי ישמעאל למקרא " וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה "' ( שמות יד , י ) אנו מוצאים : " וכן [ באסא ] הוא אומר ויקרא אסא וגו ' כי עליך נשעננו" ( דברי הימים ב יד , י < , _י ולא חשש המעתיק משום זיוף , ושינה בטקסט בלתי מנוקד זה מן הכתיב המקראי נשענו . כתיב מלא זה נמצא בדרך כלל בכל ספרות חז " ל , בספרות הגאונים , בפיוטים , בספרות ימי הביניים עד לימי ההשכלה . בתוספתא : " מפני הרמא...
אל הספר