כבר בראשית דרכו בעריכת מילון העברית הישנה והחדשה עמדה לפני אליעזר בךיהודה בעיית ההגייה והניקוד של מלים בלשון חכמים ובלשון שלאחריה , שאין עליהן מסורת קריאה וניקוד קבועה , כגון השם אבכית , הנמצא במדרש במספר מועט , או בלורית , גודגדניות וכיוצא באלו . קשה שבעתיים הייתה בעיית המלים שמציאותן מרובה : במשנה , בתלמוד ובתפילות שגורות , שהעם אינו נוהג בקריאתן לפי הדקדוק הרשמי , המכיר ומלמד רק את תורת לשון המקרא ואת ניקודו . כמה דיואות נשפכו למשל על צורת השם איברים בלשון רבים , שאינה מתאימה לשם בלשון יחיד אבר , ולפי דקדוק המקרא הריבוי הוא אברים בחטף פתח , ולכן טעה בה רי יעקב עמדין והחליט , שהיחיד הוא איבר , צורה הנוגדת למה שמקובל מדורי דורות בכל העדות . צירוף אחד בלשון חכמים העסיק מדקדקים בימי הביניים ובדורנו , הצירוף עשרת הדיברות . לשון יחיד של שם זה מהו ? לפי דעתם ישנן שתי אפשרויות : דברה במשקל נדבה , או דברה במשקל דמ _^ ה , ולפי שני משקלים אלו אין לומר אלא הדברות . יתר על כן : אי אפשר לצרף עשרת לשם בלשון נקבה , ויש לומר עשר הךברות . מטעמים אלו פסק מדקדק ומפרש פיוטים חשוב בראשית המאה הי " ג , ר ...
אל הספר