תיאוריות אסתטיות משנות ה – 80 ואילך , המושפעות במידה רבה מהפנומנולוגיה ומהפילוסופיה האנליטית , מייחסות לעבודה של אמנויות המופע מעמד אונטולוגי מיוחד . המעמד הזה מתבסס על הנחה של דואליות בין ה " עבודה " , במקרה זה הריקוד , לבין האירוע המרחבי – טמפורלי שבזכותו העבודה מופיעה בגילומים רבים , כלומר " מופעים " ( ראו , 1981 Ingarden , 1991 Davies . ( 2006 Osipovich בזמן שהרעיון הראשון מצביע על המעמד המלאכותי והנומינלי של העבודה שבו היא מופצת בעולם אמנויות המופע , השני נתפס כקיום " האמיתי " שלה , או ה " חומר " בלשון הדיבור . לפיכך מרחק מסוים מוצב בין העבודה כ " סוג " אידיאלי לבין הביצוע שלה כמופע – פער שרעיונות ייצוגיים כמו ביצוע אותנטי וכוונת היוצר אמורים לגשר עליו ( ראו , 1995 Kivy . ( 2001 Saltz , 2001 Hamilton אפשר לסכם את ההשקפה הדואליסטית הזו בהגדרה הבאה של מרווין קרלסון בספר הלימוד האוטוריטטיבי שלו בחקר המופע : " כל מופע כרוך בתודעה של כפילות , שמציבה את ההתפשטות הממשית של פעולה בהשוואה מנטלית לפוטנציאל , לרעיון , או למודל מקורי של הפעולה הזו בזיכרון " ( . ( 5 : 1996 Carlson הפרספקטיבה ה...
אל הספר