בשנת , 1926 כשנה לאחר כתיבת הנאום לפתיחת האוניברסיטה , הודה איינשטיין בפני בלומנפלד כי ברור לו היטב , שתובנותיו באשר לפעולותיה של התנועה הציונית , שלא היו בתחום החינוך , לקו בחסר . הוא ציין גם כי בתנאים אלו אינו משוכנע לחלוטין שהוא מסוגל לסמוך את ידיו על כל מיזמיה השונים של התנועה , שמידת מוסריותם לא הייתה נהירה לו . במילים אחרות , הוא הבהיר כי תמיכתו בציונות אינה בלתי מותנית ומתמדת , אלא צריכה עיון מוקדם במוסריותה המעשית והפעלת שיקול דעת עצמאי מצדו : " ידוע לך עד כמה אני מחשיב את הישגיה החינוכיים של הציונות . כמיזם הלכה למעשה , אינני מכיר את הציונות די טוב , על מנת שאוכל להתגייס למענה במצפון נקי " . זאת ועוד , איינשטיין לא פסל על הסף גם את מאמציהם של גורמים בלתי ציוניים למען יישוב זמני של יהודים באוטונומיות שונות ולאו דווקא ישירות בפלשתינה . למותר לציין , כי עמדה שכזו לא הייתה מקובלת כלל ועיקר על הנהגתה של התנועה הציונית , שראתה את קיבוץ הגלויות בפלשתינה כאחד מיעדיה הבולטים . במכתבו של איינשטיין למכרו , ב – 9 באפריל , 1926 ניכר הרגש העז שחש עתה כלפי בני ובנות העם היהודי , אשר דחף אותו...
אל הספר