פרק ראשון מלחמות הזיכרון: השיח הציבורי על הלינה המשותפת

שהכירה מאז ילדי קיבוץ אמתיים , המנוגדים לאלו שכיכבו בפנטזיות הילדות שלה . ולא רק הידע של שרגל השתנה , גם דימוי הילדות בקיבוץ השתנה מקצה לקצה : ילדי הקיבוץ השתנו באחת מילדים יחפים , חייכניים ומאושרים ל ' ניצולים ' פוסט טראומטיים או מודחקים . השימוש של שרגל בביטוי ' ניצולים ' קומם עליה את אחת הקוראות : כבת לניצולי שואה ובת קבוץ לשעבר , אנא , הפסיקו להשתמש במושגים ' ניצולים ' ו ' פליטים ' זה נשמע נורא . אנחנו לא ניצולים ולא פליטים . כל אחד מאיתנו חוה את ילדותו בצורה שונה ( ויעידו התגובות למעלה ) וגדל להיות אדם שונה עם בעיות כאלה ואחרות לא בגלל המטפלת שלו אלא בגלל בית הוריו האישי [ ההדגשות שלי ] . הטענה נגד השימוש בביטוי ' ניצולים ' אינה רק סמנטית . יש בה גם ניסיון לשמור על כבודם של ניצולי השואה דרך המוסכמה הישראלית הידועה : ' אסור להשוות ' . ועל כך ענתה לה שרגל בסגנונה הייחודי : ' למה נורא ? המילים הללו לא רשומות בטאבו של איש ' . שרגל ניסתה לשחרר את המילה מהמשמעות הטעונה שלה ולטעון שאינה נכס של קבוצה חברתית אחת בלבד . בד בבד ברור כי ללא הקשר זה , שהביטוי ' ניצולים ' נתפס בו כייחודי לניצו...  אל הספר
יד טבנקין -  המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוצית

מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב