אירונית , הימנעות מודעת ממיתוס ' קונוונציונלי ' הייתה בעצמה למיתוס של שלום עכשיו . בנוגע לרבין התמונה שונה בוודאי . קשה להשוות בין חבר מן השורה בתנועה פוליטית ובין ראש ממשלה בישראל , שמאחוריו ניצבים סוכני הנצחה חזקים . במקרה של גרינצוויג , המשפחה ניסתה לשמר את פרטיותו של הזיכרון ולא דחפה למיתולוגיזציה של בנה . במקרה של רבין הייתה המשפחה אחד מסוכני ההנצחה הבולטים ביותר . אך עם כל ההבדלים , הדמיון עדיין בולט : אותו ציבור , בעל ערכים ליברליים והומניסטיים , נקרא לעשות את מה שהוא מטיף נגדו : ליצור הנצחה מונומנטלית של גיבור . לעתים ההתנגדות לכינונו של מרטיר מופיעה בגלוי בשיח הציבורי . תום שגב , פובליציסט בעיתון הארץ , לגלג על ניסיונות הרפורמים לעצב סדר תפילות מיוחד ליום הזיכרון ליצחק רבין . הכותרת לדבריו הייתה : ' רבין כקדוש רפורמי : גינוני אבל דתיים , לרבות תפילה מיוחדת , אמורים לציין את יום השנה השלישי לרצח ראש הממשלה . עוד מנה של קיטש פוליטי ' . וכך התבטא עמוס עוז בנוגע לקברו של רבין כאתר עלייה לרגל : ' אני מתנגד להפוך את הקבר של רבין לאתר פולחן . אחת הסיבות שבגללן הרוצח הזה רצח את רבין ה...
אל הספר