דיזנגוף , הרבה לפני שינקין , היה מושג המתמצת את מהותה הסמלית של העיר תל אביב ושל מושג העיר בכללותו . ‘ להזדנגף ' היה זה מכבר לפועל . דיזנגוף שווה בשיח הישראלי הפופולרי לנהנתנות , לחיי ההווה , לצרכנות ואף לפוסט ציונות . דיזנגוף מפנה עורף למאבק הלאומי , למיתוסים של גבורה ולשאלות של זכויות ושל ‘ מי היה כאן קודם ' . משום כך נקשר השם לשטחיות ולרדידות , אך בו בזמן גם לתחושת נינוחות וקביעות המגיעה כאשר נדמה כי המאבקים הגדולים כבר נגמרו וכי ניתן לקיים מקום המיועד להעניק הנאה בעולם הזה . דיזנגוף , בתור הביטוי לשאיפה הציונית המיתית לנורמליות , הוא מצד אחד המקום שמחוץ למקום , הסותר את הגיונה האכזר של הארץ , ומצד אחר הוא הוא המקום שאליו שואפים ועליו חולמים . והנה , דיזנגוף , מהות הבריחה התל אביבית , נדד מן השיטוט ברחוב ה ' אמתי ' אל השיטוט ברחוב המלאכותי , המוגן מפגעי מזג האוויר ומצוי בבעלות פרטית בתוך קניון . כמו מרכיבים רבים במציאות הישראלית , גם ה ' הזדנגפות ' עברה הפרטה . התמצית המיתית התל אביבית — הקשורה במרחבים פתוחים , בשדרות , בכיכרות , בשפת הים — עוברת תהליך של הסתגרות בהיפר מציאות הפוסט ...
אל הספר