הטאבו והכריזמה וזיקתם למקום הקדוש

טאבו , על פי אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד , שהתבסס על מחקריו של האנתרופולוג הבריטי ג ' יימס פרייזר ( , ( Frazer מעניק יחס דו משמעי לאובייקט כנעלה וכקדוש מחד גיסא וכטמא , מסוכן ואסור מאידך גיסא . התייחסות זו גוזרת חוקים שדרגתם היא מעל לאיסורי החוק הפורמליים , אך הם אינם בגדר איסור טבעי או אינסטינקטיבי ( כמו הושטת יד אל האש ) ( פרויד תשכ " ו ) . הגדרה זו חופפת מבחינה אטימולוגית ותוכנית את המושג ההלכתי ' מורא מקדש ' המתייחס כאמור לשאלת התרת הנוכחות במקום הקדוש . במקום אחר גרס פרויד כי הטאבו מקבל את ביטוייו בהטלת איסורים , ולכן ברור שביסודו עומדת מגמה חיובית – הלוא היא התשוקה . הוא הדגיש כי סימן ההיכר המשותף לתופעות הטאבו הוא איסור הנגיעה ו ' המורא מפני המגע ' . לשיטתו , הדגשת כפל הפנים שהטאבו מסמן יכולה להעיד שבתחילה היתה הקבלה בין שני אפיונים , ורק מאוחר יותר הם הפכו למנוגדים זה לזה . מהדברים עולה כי האמונה בכוחו של הטאבו היא הגילום המוחשי של פחד , אשר בהדרגה לבש שתי צורות : יראת כבוד ותיעוב . לשיטתו , הטאבו מתייחס למגע ולחופש תנועה , ובפריצתו יש משום ראשית של כיבוש ושל הניסיון לעשות א...  אל הספר