כתוצאה מכך היא היתה זהירה ושמרנית , והתקשתה לקבל רעיונות חדשים וניסיונות נועזים במדיניות החוץ והביטחון . אבל זהו הסבר חלקי בלבד . בשאלת עתיד היחסים בין ישראל לעולם הערבי רחשו בליבה של מאיר שני דחפים , שעמדו לעתים בסתירה זה לזה . הדחף הראשון נבע משייכותה של מאיר לדור מקימי המדינה , שראו באירוע זה לא פחות מנס . היא האמינה בדבקות ובעקשנות שקיומה של ישראל עדיין עומד על כף המאזניים , ותפקידה כמנהיגת ישראל להבטיח את קיום המדינה ; אם תיכשל בכך — לא תהיה למדינת ישראל הזדמנות שנייה . הדחף השני היה רצונה העז להביא לשלום עם מדינות ערב . שני הדחפים גרמו לכך שמאיר חששה מאוד ממלחמה ורצתה למנוע אותה . מאיר מעולם לא פתרה את הקונפליקט שצץ לעתים בין שתי האמונות האלו . כאשר ההתקדמות להסדר מדיני נראתה כמסכנת את העיקרון הקיומי היא העדיפה את האחרון — ומכאן התדמית שלה כמדינאית עקשנית , מקובעת ובלתי גמישה . כך למשל אמרה במזכירות מפלגת העבודה באפריל 1973 כשנשאלה מה לדעתה צריך לעשות למען השלום : יהיה עלינו לקבל החלטות קשות , אמרה , ' אז יהיה סיכוי לשלום , ואולי נצטרך לוותר על שלום אם התנאים יהיו כאלה שלא נוכל ל...
אל הספר