בישראל המפגשים בין יהודים לפלסטינים תופסים את חלק הארי בחינוך לשלום . הפעילות במפגשים מבוססת על התפיסה של חינוך לשלום שלילי , כלומר על חינוך להעדר מלחמה . נקודת המבט הרואה בפתרון הסכסוך הישראלי -פלסטיני את היעד המרכזי של חינוך לשלום ומתבססת על תפיסת שלום כ "העדר מלחמה " היא תפיסה מייאשת שמותירה את המשתתפים / ות בתחושה של חוסר אונים וחוסר יכולת להשפיע על המציאות . היא מחדדת עמדות ולעתים מעמיקה את ההתבצרות בעמדות לאומניות . המחקרים מראים שגם העמדות שמתמתנות סמוך לסיום המפגשים דוהות עם הזמן וחוזרות לקדמותן , כך שהשינוי הוא מזערי . ראוי , לדעתי , שחינוך לשלום יתבסס על תפיסת חינוך לשלום חיובי , הרואה בבחינת מהות השלום וטיבו את היעד המרכזי שלה . איך תיראה החברה שלנו כשישרור בה שלום ? האם יהיה בה שוויון כלכלי , אתני , שוויון לנשים ? מה יהיה גורלן של אוכלוסיות מודרות כגון נכים , פליטים , מהגרי עבודה ? בהתמקדות ביעדים של שינוי חברתי לקראת חברה צודקת ושוויונית יותר יש תקווה ואפשרות לעשייה ולהשפעה ולו במעגלים קטנים . תפיסה זו מעניקה למשתתפים / ות במפגשים השונים תחושה של הומניזציה וחיבור אישי לחבר...
אל הספר