המפגשים מתקיימים בשפה העברית מאחר שחברי הקבוצה היהודית והמנחה שלה אינם דוברי ערבית . לעומתם הפלסטינים בישראל מתחילים ללמוד עברית כבר בכיתה ג ' . אלא שלמרות הגיל הצעיר שבו ילדים / ות פלסטינים בישראל לומדים עברית ולמרות ההישגים המרשימים שלהם ברכישת השליטה בשפה העברית , הם מתקשים להביע עמדות ורגשות ולהתווכח בעברית . כשמתעורר הצורך , המנחה הפלסטיני / ת מתרגם את הדברים הנאמרים בעברית לערבית או שהוא / היא מתרגם למשתתפים היהודים את הנאמר בערבית . תפקיד זה שהמנחה הפלסטיני / ת מקבל עליו במפגש מקנה לו / ה בהכרח מעמד של נותן שירותי תרגום ולא של מנחה או מנהיג / ה , וכך באופן פרדוקסלי היתרון שבידיעת השפה העברית נהיה לחיסרון ולא לכוח . הקושי של המשתתפים / ות הפלסטינים להתבטא במפגשים בשפה שאינה שפת האם , שפה שנייה שאין הם שולטים בה היטב , פוגם ביכולתם להביע את מחשבותיהם ואת רגשותיהם בבהירות ובדיוק . ההתבטאות בשפה זרה דורשת מאמץ ואינה קלה בסיטואציה טעונה של מפגש . היהודים הרגילים להתבטאות חופשית , עושים זאת בשפת האם שלהם ללא מאמץ מיותר . כך נוצר ברוב המפגשים מצב של חוסר סימטריה המתבטא בעוצמה רבה בהתבט...
אל הספר