בגיל ארבע - עשרה בערך גיליתי את הספר סאמרהילהמספר על בית הספר הפתוח הראשון באנגליה שנתן לתלמידיו את החופש לבחור מה ילמדו ואם ילמדו ( ניל , . ( 1973 קראתי אותו בהתלהבות רבה . הספר הצית בי חלומות על בית ספר אחר , בית ספר שאוכל ללמוד בו מה שאני אוהבת ללמוד , בית ספר שבו המורים יתייחסו בכבוד אל הרצונות שלי . גרתי אז בבאר - שבע , ובזיכרונות שלי מבית הספר היסודי ומהתיכון נותרו לא מעט חוויות שליליות מהקשרים שלי עם המורים . היום אני יודעת לסווג את הזיכרונות האלה על פי סוגי האפליות השונות - אפליה מגדרית , עדתית וכדומה , אבל אז היו לי רק תחושות של אי - צדק מתמשך , של עלבון צורב ושל רצון לברוח מהמסגרת המדכאת של בית הספר . הסיפורים האישיים שלי רצופים אירועים קטנים שחרתו בי חריצים עמוקים . הייתי חשופה לעונשים כמו העמדה בפינה , העלבות , צעקות , האשמות וכדומה . לעתים הם לא היו מכוונים כלפיי דווקא , אלא כלפי חבריי לכיתה , אבל פגיעתם הייתה קשה גם כך . הסיפורים הקטנים , חסרי המשמעות כביכול , נשמרים במיוחד בזיכרון . יום אחד למשל היינו אמורים להגיע לבית הספר לבחינה בשבע בבוקר כעונש קולקטיבי על משהו שעשינו...
אל הספר