כששואלים אותי מהו פמיניזם בשבילי אני נזכרת בברזיל . גרתי שם תקופה לאחר נישואיי הראשונים . יותר מכול הדהים אותי העוני שנפרש מקצה לקצה . עוני מנוול , עוני אכזרי , עוני שקוף . הלב שלי התכווץ בכל פעם שנחשפתי לאנשים ישנים בקרטונים , מכוסים בניירות עיתון ; לילדים מזי רעב שנצמדו למכונית ; לאמהות עם יד מושטת ועיניים ריקות , בוהות . בניגוד להמלצות , הסתובבתי הרבה ברגל בשכונה שבה גרנו , ואף צעדתי ברגל בין השכונות לבית הספר שבו לימדתי , בלי להיעזר בשירותי נהג כזה או אחר . נדרש לי קצת זמן להפנים שאת הילדים הרעבים , את האמהות המיואשות , את הגברים האבודים – לא כולם רואים . עלובי החיים שנחשפתי אליהם בכל יציאה מהבית היו מבחינת משפחתי וחברותיי – שקופים . לא קיימים . נראים רק לעיניי ואינם נראים לאחרים . אחת התפילות לאלוקים באותה תקופה הייתה שלא אפסיק לראות אותם . שלעולם לא אתרגל למציאות הזו עד כדי כך שפשוט לא אראה . שלבי לא יהיה עד כדי כך גס למצוקת האחר . למזלי לא נשארתי שם די כדי להיווכח אם גם עיניי שלי היו מפסיקות לראות . פמיניזם בשבילי זאת הראייה הזאת . הכוונה המודעת לא להפסיק לראות את מצוקות האחר – ...
אל הספר